חשיפה היא בדרך כלל דבר טוב ומבורך.
חשיפת האמת- נותנת לנו יתרון של כנות ושל ערך מקודש
חשיפת הרגשות- מאפשרת לנו חיבור אמיתי
חשיפה של פצע לשמש ולאוויר- יאיץ בדרך כלל את הגלדתו והחלמתו
חשיפה של הקליפה – תגלה לנו את הפרי
חשיפה של 10 דקות ליום לשמש בשעות המתאימות- תגביר את ספיגת ויטמין D בגוף, וכ"ו.
אך לחשיפה - שלבים ומנעדים משל עצמה. ויש להקשיב להם.
במהלך הטיפול בקליניקה , לאחר שלב ההכרות ויצירת האמון ,
ולעיתים אחרי שלב מיגור הכאב / שיפור באיכות החיים של המטופל
אני מוצאת שמגיע שלב חשוב, ובו נפתח חלון ובו הזדמנות לקלף שכבות ולהגיע למקום שצריך להחלים.
שכבות של מה?
שכבות של הגנות / הדחקות / אמונות שגויות / וכ"ו.
מה מחפשים שם?
את המקומות הלא פתורים / הפצועים / אלו שהותירו צלקות רגשיות / חוסרים שנטבעו במעטפת הלב כמו מאובן שנטבע באבן והשתמר שם לשנים רבות.
על מנת לקלף נכון- יש להבין מהו הקצב המתאים. ועל כך אני מבקשת לתהות...
כאשר האזנתי להרצאתו של פרופ' דן אריאלי "אודות רציונליות ואי רציונליות" במסגרת הקורס- כלכלה התנהגותית, לא יכולתי שלא להצטמרר מהחלק הפותח את ההרצאה.
סיפורו האישי הוא זה שגרם לו מלכתחילה לגעת בנושא ההתנהגות (זו הרציונלית וזו שלא..)-בעברו עבר תאונה שבעקבותיה כוסה 70% מגופו בכוויות.
כתוצאה מכך שהה 3 שנים בבית החולים.
אחד הדברים הקשים שחווה במהלך 3 שנות אשפוזו במחלקת כוויות היה תהליך הסרת התחבושות.
בכל בוקר התקיים נוהל ובו הסרת התחבושות , טיפול בכוויות במשחה וחבישה מחודשת עד הבוקר הבא.
התהליך הזה לווה בסבל פיזי רב , ובכאבים על אנושיים.
הוא הקדיש מחשבה לנושא תהליך הסרת התחבושות , ושאל שאלת חקר-איך כדאי להסיר:
האם כדאי להסיר את התחבושות לאט לאט ,והמשמעות היא שיכאב קצת פחות, אבל יהיו המון דקות כאלה של כאב ,
או לחילופין- האם להסיר במהירות (הוא חווה תהליך של תלישה)- כך שיש מעט מאוד דקות אבל עם כאב רב יותר.
האחיות בבית החולים חשבו שהגישה הנכונה היא הגישה המהירה-
לתלוש במהירות את התחבושות אחת אחרי השנייה.
התלישות המהירות של התחבושות ערכו במשך 45 דקות מתישות וכואבות עד מאוד!!
(במצבי כוויות-אין עור והתחבושת ממש מתחברת לבשר)
האחיות היו בטוחות שהדרך שלהן הכי יעילה בהקטנת הכאב!
לאחר שסיים את השהות בבית החולים החל ללמוד פסיכולוגיה – ובמסגרת לימודיו החליט לעשות מחקר וניסויי על כאב.
מסקנות מחקרו הצביעו על כך שהאחיות טעו ב 3 אופנים:
1. אנו בני האדם לא חושבים על זמן ועל עוצמה באותה דרך.
העוצמה מאוד חשובה.
אם אנחנו משנים את העוצמה גם אם זה באופן מאוד קל- אנחנו משנים את החוויה הכללית.
המסקנה היא שהזמן פחות משנה אבל העוצמה מאוד משנה!
2. שינוי הכאב לאורך הזמן-
מסתבר שכאשר מתחילים בכאב נמוך שעולה ועולה עם הזמן- הכאב נתפס בתור יותר חזק מאשר- אם מתחילים מכאב חזק שיורד ויורד עם הזמן.
(במקרה שלו- האחיות מטעמי נוחות- התחילו ברגליים שפחות כאבו והתקדמו לראש שהיה מאוד כואב – וזה גרם לחווית הכאב להתעצם!
3. בכאבים ארוכים- כדאי לתת למטופל הפסקות.
קשה מאוד לחוות חוויה של 45 דקות של כאבים רצופים – הפסקות מאפשרות את הכוח להתמודד עם הכאבים שבאים אחר כך.
הוא מדגיש בהרצאתו כי מדובר באחיות נהדרות ורחומות שרוצות את הטוב ביותר עבור המטופלים שלהן ,
והדבר האחרון שהן רוצות זה שהמטופלים שלהן ייפגעו – ובכל זאת בדיעבד - גרמו להם לסבול.
כשחזר לספר לאחיות אחרי שנים על תוצאות מחקרו , הן הוסיפו לו נתון שמבחינתו היה מפתיע ומעניין -
הן אמרו לו שהוא לא לקח בחשבון את הרגשות שלהן- רגשות המטפל.
הן אמרו שהכאב שהן הסבו למטופלים שלהן בתהליך הסרת התחבושות היה כה רב, עד שחשו אותו בעצמן,
ובהרגשה שלהן – הן תלשו במהירות את התחבושות על מנת לסיים עם הסבל הזה במהירות (גם את הסבל שהן עצמן חשו).
כאשר מטופל נמצא בקליניקה במסגרת טיפול- הוא חשוף.
הוא חשוף להשפעת הטיפול,
הוא חשוף מאחר ודרך הדופק ניתן לנטר גם את מה שחבוי שם בפנים.
הוא חשוף לעמדת המטפל ודרכיו הקליניות להשגת בריאות טובה ואיתנה עבורו.
הוא חשוף להשפעת המלים שבוחר המטפל לומר לו על מנת להסביר את אבחנתו , את הנחיותיו , ואת השיקוף של מה שהוא גוזר מתוך האבחנה.
כשהאזנתי לסיפורו האישי של פרופ' דן אריאלי , הבנתי מחדש כמה חשוב לקלף את הפצעים והשכבות בקצב הנכון.
הבנתי כמה משמעותי יכול להיות הנזק שבתלישת התחבושות במהירות על הבשר החי.
הבנתי מחדש כמה מורכבת הנפש שלנו , וכמה יש להתייחס לכל אדם שנכנס לקליניקה בעדינות ובזהירות , ולהתאים את קצב הקילוף לפי מידת הנכונות או המסוגלות של אותו אדם.
בעבר כתבתי שקיימות 8 מיליארד מעבדות אנושיות.
לכל אחד יש את הקצב שלו , את מידת היכולת שלו להכיל את מה שיימצא מתחת לקליפות, לכל אחד סף כאב שונה , לכל אחד יכולת התמודדות משלו.
תלישת התחבושת במהירות עלולה להסב נזק למטופל.
ההתכווננות לכך צריכה להיות בכמה מישורים על פי ראות עיניי:
1. בחירה נכונה של נקודות הדיקור.
(היה ונבחרו נקודות מציפות מדי / חושפות מדי / נקודות עומק– והאדם לא יוכל להכיל את השלכות ההצפה- יהיה זה מקביל לתלישה מהירה של תחבושות על בשר חשוף).
2. השגת הצ'י בעת הדיקור-
על מנת שהטיפול יעבוד יש לייצר מפגש בין המחט לצ'י ( אנרגיית החיים) שמצוי בנקודת הדיקור.
לעתים , אם האדם חלש מדי, או שמסיבות מסויימות אין ביכולתו לקלוט את עוצמת הצ'י הרצוייה-
עלול להיווצר נזק במקום תועלת.
יש למנן נכון את עוררות הצ'י בנקודת הדיקור.
3. לעיתים כאשר מטפל מאבחן- יש לו היכולת לראות את התמונה הכוללת.
לא תמיד יהיה נכון מיד לשקף למטופל את כל הרבדים- יהיו מקרים שנכון יותר יהיה לעשות זאת בשלבים.
להכווין לאט ובזהירות , ולקלף בעדינות על מנת לאפשר למטופל להתמודד טוב יותר עם מה שיפגוש שם.
זה מקביל להפסקות היזומות שיש לתת לאדם שסובל מכאבים רצופים עליהן מדבר הפרופסור.
טיפול של אדם באדם אחר – חייב להיות מאוד זהיר , מקצועי , יש לראות ללא הפוגה את המטופל וטובתו העליונה מול העיניים .
פעמים רבות- יהיה זה ההבדל בין טיפול נכון, זהיר ושקול שמוביל לתוצאות שיחזיקו מעמד זמן רב , לבין פגיעה (ללא שום כוונת זדון כמובן) במטופל.
לכל אחד מאתנו יש היסטוריה ,אירועים שהטביעו בנו את חותמם ולעולם אין אנו יודעים עד הסוף מה חבוי שם בפנים.
זהירות , הקשבה , ויד בטוחה – יעשו את הטיפול מותאם לאדם ששם במטפל שלו את מבטחו.
רפואה שלמה לכל אדם באשר הוא.
