במהלך החיים אנחנו מטפסים במעלה .
מטפסים במעלה סולם ההבנה- ובכל יום אנחנו מבינים קצת יותר ממה שהבנו אתמול,
מטפסים במעלה סולם החוכמה- ובכל יום רוכשים ידע וחכמים קצת יותר ממה שהיינו,
מטפסים במעלה סולם הנסיון- ואם משכילים מספיק, אז רותמים את הנסיון ולומדים ממנו
מטפסים במעלה סולם הרגשות- ומתחדדים
מטפסים במעלה סולם האנושיות- ולומדים מצבים חברתיים , מקרים ותגובות
מטפסים במעלה סולם ההורות- ומשתפרים מיום ליום, ומפחיתים את הטעויות
מטפסים המעלה סולם הדרגות בעבודה / לימודים / מעמד- ומשפרים עמדות
ובעיקר נמצאים בכיוון טיפוס מעלה.
עד כאן – תיאור מצב אוטופי , רצוי ונשגב.
בפועל, לא תמיד אנחנו במעלה.
פעמים רבות אנחנו מאבדים את המומנטום ונעצרים , שלא לומר משנים כיוון ומתהפכים לכיוון המורד.
כאשר פיטר ( פן ) מאבד את הצל שלו (בבית אליו הגיע על מנת להאזין לסיפור), הוא מבין שלא יכול בלעדיו , וחוזר לחפשו.
הוא נכנס אל הבית , מוצא את הצל- אך אינו מצליח לחברו אל גופו...
וונדי, מבחינה במצוקתו ועוזרת לו לתפור את הצל לבהונותיו.
לעתים קורה שאדם חווה סיטואציה בה הוא מאבד קצת גובה.
הצל במקרה הזה (להבנתי ) הוא הגלימה של ההגנה, הידיעה שיש איתך מישהוא (אתה) , הידיעה שאתה לא לבד-
לא לבד במהות , לא לבד בחוויות , לא לבד בקבלת ההחלטות , ולא לבד באף רגש שצץ , צף ועולה על פני השטח.
יש מי שאיתך (אתה) , שעוזר לך לעכל, לספוג , להכיל , יש מי שאיתו אתה יכול להתייעץ , שאתה יכול לסמוך עליו , שאתה יכול להתלבט איתו-
אדם זקוק לצל שלו.
האחדות הזו הפנימית מובילה לעיגון וקרקוע של ה"אני" , ומבטיחה התגייסות עצמית במהלך היומיום בכל הסולמות שמניתי בתחילת המאמר.
כל אחד צריך וונדי,
כי האיחוד הפנימי של הצל שלי ושלי הוא הכרחי, אך זה לא מספיק.
לא טוב היות האדם לבדו..
כל אחד זקוק לוונדי אחת שתהיה שם בשבילו, שתעזור לו לחבר את הצל כשנפרד.
בדידות היא מחלת ההמונים.
את רבים מההמונים האלו- בולעת הבדידות.
אדם צריך שיהיה לו את עצמו לפני הכל , הלא אדם הוא עולם ומלואו ,
וכאשר הוא מצליח להיות שם עבור עצמו- לעולם לא יהיה בודד יותר,
וכאשר יאבד גובה- ישכיל להגביה עוף חזרה.
