קודש וחול

4:30 בבוקר אני נכנסת למכונית שלי , מתפללת לא להתקע בדרך (שוב) ,
רואה כתם על הדשבורד מימיני ומפליגה במחשבות.
בדרך לקליניקה.
מאחר ואי אפשר להתקשר לאף חברה בשעה כזו (אם אני רוצה שיישארו לי חברות) אני פותחת בשיחה נעימה עם עצמי.
הכתם על הדשבורד קצת מציק לי , אך מאחר ויש ערפל בחוץ , והראייה שלי כבר לא מה שהיתה פעם , אני מחליטה להתעלם ולהמשיך בשיחה כאילו כלום.
מריצה לי בראש את כל הטיפולים שיש לי להיום , מתעכבת על כל מטופל , מנהלת עם עצמי דיון לגבי מצבו , מצבו המנטאלי , מצבו הרגשי , ומתכווננת ליום העבודה.
הזריחה מבהירה את הערפל , ומצלילה את מחשבותיי , משחזרת שיחות עם חברות אהובות וחושבת לעצמי- החירות שיש לאדם ניתנת לו מבפנים .
יש שלוקחים אותה , ויש שנותנים לאחרים לקחת אותה מהם.
החירות לברוא את עצמנו , ואם זה לא הצליח- לברוא מחדש ,
החירות הזו שם. רק צריך לקחת אותה , להשמיש אותה , ולהתחיל להשתמש בה.
מה קודש ומה חול?
מי קבע?
על פי אילו עקרונות?
החירות וחופש הבחירה לקחת את ההחלטה מה לקדש , מה להפוך לחול , לא את  זו שכתובה בכתבים העתיקים , בתורה , בקבלה , באמנה שקובעת את כללי ההתנהגות בקיבוץ , או בכל מקום אחר...בערכים של מישהוא אחר-
אלא את הדברים הקדושים לך , לפי הערכיות ששוכנת בך ,
לפי מה שאתה מחליט לקדש או להפך...
"אומרים שהאדמה שלנו
מסתובבת סביב צירה
איפה הציר שלי?
להסתובב זה דבר נורא" (חנוך לוין כתב לריטה)
אנחנו צריכים להיות במצב בו אנו מאפשרים לעצמנו לקחת את החירות בידיים.
כמה אנשים מסתובבים בעולם ומנוהלים ע"י עקרונות של אחרים?
כמה אנשים מגיעים לקליניקה והם חבוטים?
אדם צריך לברוא לעצמו את הקודש – לקדש את מה שחשוב לו , את מה שהוא מאמין בו , ללכת עם האמת שלו והלב שלו ,
ואדם צריך לקחת קודש שמישהוא אחר המציא בשבילו – ואם זה לא עומד בקנה אחד עם הלב שלו- להפוך אותו לחול.
ככל שהזריחה מתקדמת בתאוצה  , כך אני משוכנעת יותר בדברים , אפילו זה שגיליתי שהכתם על הדשבורד זה חרק – לא הצליח להוציא אותי משלוותי.
חזור לדף הבלוג >>