לנוע על התדר של הפצע

לנוע על התדר של הפצע
כולנו סוחבים צלקת.
מי מאיתנו יותר צלקות ומי פחות.
יש מביננו שסוחבים צלקות מאוחות שעברו ריפוי, ויש שצלקותיהם חיות ולא נרפאות.
התדר של הפצע הוא תדר שרוטט במנעדים שונים כל הזמן.
עד שלא יתרחש ריפוי לא יפסיק לרטוט.
מכירים את הפצעים שמרגישים בהם את פעימת הדופק (והכאב פועם....)?
פעימת הכאב מייצרת תדר לפצע , ובהיעדר ריפוי והחלמה , "חוק שימור הטראומה" חל על המקום/ האדם.

לודוויג ואן בטהובן- שהיה מלחין ופסנתרן, ונחשב לגדולי המלחינים במוסיקה הקלאסית הלך ואיבד את שמיעתו עד לחירשות מוחלטת.
בטהובן כתב את יצירותיו הגדולות ביותר והחשובות ביותר דווקא לאחר שהתחרש.
"מילים קשורות באזיקים, אך למרבה המזל, צלילים עדיין חופשיים." כך אמר.
כיצד זה אפשרי, ועל מה זה מעיד?
לקחת למלחין את האוזניים זה כמו לקחת לפסנתרן את הידיים. זו ממש בחירה צינית של פתולוגיה.
זה אכזרי, זה אובדן, וזהו גזר דין קשה מנשוא.
אבל בטהובן בחר לשנות את התדר, הוא בחר לא להתרכז במום , לא להתרכז באובדן , בטרגדיה שפקדה אותו , בציניות של הפגיעה.
הוא שינה את התדר , ובחר להקשיב ולשמוע ממקום אחר.
אם אבדה השמיעה ואין אוזן להקשיב ולהאזין דרכה- הוא מצא את ההקשבה פנימה עמוק בפנים.
ומתוך התדר החדש המשיך בעבודת ההלחנה , ומשם כתב את יצירותיו החשובות ביותר.

פעמים רבות אנו נוטים לשמר את התדר הפצוע.
לשמר את המקום שלא מסכים לשחרר את הטראומה / את הכאב / את האובדן / את החוויה השלילית / את העצב / את העלבון / את הפציעה / את המקום הקשה.
ההיאחזות הזו מביאה לשימור הכאב.
התדר הפצוע ממשיך להדהד ולנהל את חיי היומיום מבלי משים.
אם רק היינו מסכימים להפסיק לפחד מהיום שאחרי...היום בו נסכים לשמוט את האחיזה בתדר הפצוע.
לעיתים אנשים חיים חיים שלמים מהפחד לשחרר את המוכר להם- גם אם המציאות המוכרת היא שלילית.
בראיון שפורסם במוסף הארץ עם גשה טנזין זופה- נזיר בודהיסטי מנפאל הוצגה המשנה שלו, ובין השאר הוא הציג טקסט בודהיסטי קדום המדבר על כך שאין לנו אויבים בחוץ. האויבים היחידים שלנו הם פנימיים, ומקורם ב mind  שלנו.
הוא מציג את הגישה בה הכל נמצא בקצות האצבעות שלך.
הדרך לשלווה פנימית ולשחרור מהסבל היא ב mind , ועל מנת להיות משוחררים מהסבל עלינו להגביר בזכוכית מגדלת את היופי של כל מה שיש לנו.
להתרכז במה שיש , להעריך את ההווה , להתפעל מהיופי הפנימי שלנו ומהפוטנציאל שגלום בנו , ולעולם לא לתלות את האושר שלנו במקור חיצוני.
הריפוי יתהווה דרך האהבה, החמלה, והאינטליגנציה הבסיסית שמבינה שיש לכל אדם המון ערך , ושיש לנו את הכוח לרפא עצמנו ולתקן את הקלקולים שאנו חווים.

אם נתעמק לרגע בדרך בה מתנהלת שמירת חום הגוף במצבים שונים,
נראה שטמפרטורת הגוף שלנו בימים כתיקונם שומרת על חום של 37 מעלות.
אין זה משנה אם נהיה במדבר ,או בשלג המקפיא, בטמפרטורה של 40 מעלות או בטמפרטורה של 2 מעלות..
חום הגוף יישאר יציב (למעט בזמן מחלה) על טמפרטורה של 37 מעלות לערך.
לגוף יש את הדרכים שלו לייצר את היציבות הזו – ללא קשר למה הוא פוגש וללא קשר לטמפרטורה איתה הוא בא במגע.

באותה מידה כדאי היה לייצר מקור פנימי חזק, מעוגן, אסוף, מיוצב, איתן שיאפשר יציבות פנימית מול כל אטמוספירה רגשית שנפגוש במהלך חיי היומיום.
יציבות כזו שלא תאפשר למישהוא חיצוני או לאירוע חוויתי טראומטי להשפיע על המרכז היציב שלנו.
בדיוק כשם שטמפרטורת הגוף נשמרת גם אם אנו באים במגע ונחשפים לטמפרטורות קיצוניות.
מצב כזה , חוזק פנימי שכזה- יאפשר לשמוט ללא מורא את התדר של הפצע , ולהתחזק למול הסבל / הטראומה / הפגיעה שהיוותה מקור לפציעה הרגשית.