כאשר תפיסות מחשבתיות סטריליות "מתלכלכות" במפגש עם המציאות
המחשבות שלנו , תפיסות החיים , הדעות, הרעיונות שמנצנצים , תפיסות העולם – כל אלו סטריליים כל עוד נשארים בתוך הראש שלנו.
הם לא "נגועים" בשום דבר מהחיצון, שמורים להם בתוך הראש וניזונים אך ורק מהגורם המזין אותם- אנחנו.
אך מה קורה להם במפגש עם המציאות?
כשהמחשבות/ תפיסות העולם יוצאות מתחום השיפוט הפנימי וזולגות החוצה לעולם החיצוני – או אז מתקיים מפגש שעלול "לזהם" את הסטריליות , וללכלך אותה במציאות.
לעיתים מפגש כזה – יועיל ויפרה.
אך לעיתים – מפגש כזה עלול לייצר "מחלה" או "נגע" לא רצוי.
פעמים רבות מפגש שכזה מייצר תסכול , פחדים , חששות, תחושת אובדן שליטה , מעט איבוד יציבות.
חשוב שנבין, שזכות הקיום למה שמתרחש במוחנו הקודח היא קצרת טווח ולעיתים אף זמנית.
המפגש עם המציאות מייצר פלטפורמה ריאלית יותר.
לאנשים רבים אותה פלטפורמה ריאלית היא קשה לעיכול , מתנגשת עם התפיסות הנקיות המקוריות , ונוצר קושי בעיכול המפגש הזה.
הקושי הזה יכול לפגוש אותנו בכל מיני דיסיפלינות בחיינו:
אתן כמה דוגמאות:
1. הורות-
נניח לצורך הדוגמא שהורה לילד בגיל העשרה מצוייד בתפיסות העולם שלו לגבי איך וכיצד אמורה להתנהל התבגרותו של ילדו.
מתי תהיה הפעם הראשונה שיילך לגן המשחקים לבד,
מתי יוכל לישון לראשונה אצל חבר?
מתי תהיה הפעם הראשונה שייסע בגפו ללא ליווי הורה לבילוי, או לטיול?
איזה חינוך להעניק לו? חינוך שמרני? מתירני? גבולות ברורים / גבולות גמישים?
יש לנו המון דילמות הוריות המלוות בתפיסות שלנו איך הורות "אמורה" להתקיים.
אך מה עם במציאות נולד לנו ילד שלא בדיוק "מתאים" לתפיסות שלנו?
מה עם יש 3 או 4 ילדים במשפחה וכל אחד מהם זקוק להורה מסוג אחר?
זהו מקרה קלאסי בו תפיסה סטרילית "מתלכלכת" במציאות ונדרשת להתקיים במימד גמיש יותר עם הנגשה למה שקורה בפועל.
לעיתים זה מוליד קושי להורה. לעתים מאתגר. לעיתים מאכזב. לעיתים מפתיע. לעיתים מרגש. לעיתים פותח עולם חדש. לעיתים מסעיר.
בכל המקרים נדרשת התפתחות על מנת לגשר על הפער.
2. התמודדות עם אבל.
לקראת יום השואה ויום הזכרון יש המון עצב ואבל באוויר. זה מביא אותי לחשוב..
יש תפיסות מחשבתיות לגבי איך "אמור" להתנהג אדם באבלותו.
ישנו אפילו מודל לשלבי אבל (מודל קובלר –רוס הידוע בתור 5 שלבי האבל) – שבו מספרים לנו כיצד אנו "אמורים" להתאבל ואילו שלבים אנו "אמורים" לעבור בדרך.
אך מה קורה אם התפיסה הסטרילית הזו של מודל האבל "מתלכלכת " במציאות?
מה קורה אם אדם שכול מתאבל בצורה שונה מהתפיסה? מדלג על שלב? מתנהג אחרת מהמצופה ממנו? – נוצר כאן קושי דווקא לסביבה לגשר על הפער הזה.
אדם שלא עובר את שלב הכעס, אדם שמוצא מהר זוגיות חדשה לאחר שאיבד את בן הזוג , אדם שחוזר "מהר מדי" לשיגרה וכ"ו.
תפיסות עולם הן דבר מבורך. כשהתפיסות הן אותנטיות מקוריות ולא נשענות על מה שמקובל
הן מעידות על קיום מחשבה והתפתחות.
יש מקום לכל אדם להתנהל על פי המבנה שלו , על פי הרגשות שלו , ועל פי שכלו הישר (כל עוד הוא לא פוגע בזולתו).
לעיתים דווקא לעולם החיצוני (לחברה) קשה לקבל את השונה והאחר.
וכשזה קורה , נוצר דיסוננס שמוליד קושי , ולעיתים זה יכול להיות מתורגם לסימפטום של חולי .
ראיתי לא מעט מקרים של אנשים שדיסוננס כזה היה המהות לפתולוגיה אותה הציגו בקליניקה.
אנחנו בני האדם מורכבים , שונים אחד מהשני , ולכולנו יש מקום.
כולנו צודקים. בהנחה שאנחנו מונעים מטוב – כדאי לרכך את המעבר הזה שבין התפיסות הסטריליות למציאות על מנת לרכך את הקושי.
חיה ותן לחיות.
